פסק-דין בתיק ת"א 1078-07

אפתח בהתנצלות על העיכוב במתן פסק דין זה. האיחור נובע במעברי לבית משפט אחר ותפקידי שם כשופט מעצרים הנותן עדיפות לתיקים דחופים על פני התיקים הישנים, ועל כך שטוחה התנצלותי בפני הצדדים ובאי כוחם.

רקע

1.         זוהי תביעה לפיצוי מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להן:  חוק הפלת"ד), בגין פגיעתה של התובעת, ילידת 1982, בתאונה מיום 17.9.04, בהיותה נוסעת ברכב מושא התאונה.

2.         תחילה כפרה הנתבעת 2 בחבותה לפיצוי בטענה מרכזית לפיה הנתבע 1, אשר נהג ברכב בעת שארעה התאונה, עשה כן ללא רשות הבעלים. לאחר שעשתה הנתבעת 2 לבירור שאלת חבותה והודיעה על הכרתה בחבות, נפנה המותב הקודם שטיפל בתיק זה, כב' השופטת נחמה נצר, לדון בבקשת התובעת למינוי מומחה אורטופד מטעם בית המשפט, ובהחלטה מיום 1.3.09 נדחתה הבקשה.

3.         כמקובל בתיקים מסוג זה נקבע דיון בתחשיבי נזק, אולם הניסיון להבאת הצדדים לסיום התובענה בהסדר פשרה לא נסתייע. יש להצטער על כי בנתוני התובענה הנדונה, בהינתן פגיעה שלא הותירה קביעת נכות צמיתה ובהעדר טענה לקיומם של הפסדי השתכרות, לא הצליחו הצדדים להגיע להסכמה אשר הייתה יכולה לייתר את מתן פסק דין.

טענות הצדדים

4.         התובעת עותרת לפיצוי בראשי הנזק בגין עזרת הזולת, הוצאות נסיעה, הוצאות רפואיות וכאב וסבל. התובעת טוענת בתמצית כי בעקבות פציעתה בתאונה נזקקה לעזרה הן במילוי צרכיה היומיומיים והן לשם נשיאה במטלות הבית, שהיו באחריותה עובר לתאונה מחמת היותה יתומה מאם וחיה עם אביה ואחיה. כן, טוענת התובעת כי נגרמו לה הוצאות בגין נסיעות מוגברות לטיפולים, מעקבים ובדיקות רפואיות והוצאות בגין הטיפול הרפואי גופו.

בראש הנזק בגין כאב וסבל עותרת התובעת לפיצוי המקסימאלי הקבוע בתקנות, בצירוף ריבית ממועד התאונה.

5.         הנתבעות טוענות כי פגיעתה של התובעת בתאונה הייתה קלה והיא נרפאה ממנה לחלוטין. הנתבעת אינה מאמינה לעדות התובעת ומבקשת שלא לשעות לניסיונותיה להאדרת סבלה. הנתבעות עותרות לדחיית הסעד של פיצוי בגין עזרת הזולת והוצאות, בהעדר ראיות, משלא הוצגו תימוכין רפואיים ולא הובאה עדותם של האנשים אשר סייעו לתובעת כטענתה, ומאחר וכל הטיפול הרפואי מכוסה ע"י מרפאות קופות החולים.

בראש הנזק בגין כאב וסבל מציעות הנתבעות למעט ולפצות את התובעת בסך של 2,000 ש"ח.

הראיות

6.         מלבד עדותה של התובעת הוגש תיעוד רפואי בעניינה, לרבות מתוך תיקה הרפואי, וכן הוגש דו"ח מד"א והודעת התובעת שנגבתה במשטרה בקשר עם אירוע התאונה.

דיון

7.         מהתיעוד הנלווה לתובענה עולה כי התובעת סבלה בתאונה חבלות פזורות, ובעיקר נחבלה בגב, בכתפיים וביד שמאל. התובעת פנתה לבירור רפואי, במסגרתו בוצעה לה בדיקת מיפוי עצמות אשר תוצאותיה, מיום 15.12.04, הצביעו על ממצא החשוד לטראומה. "בסריקת כל השלד הודגם חשד לקליטת יתר קלה בעמ"ש בגובה L1 אשר יכול להתאים על רקע טראומתי."

התובעת הופנתה לסדרת טיפולי פיזיותרפיה אשר הופסקה באופן יזום על ידה לאחר ביצוע חמישה טיפולים בלבד. לפי טענתה ההפסקה נבעה מכך שהטיפולים הסבו לה כאבים עזים, תחת תחושת ההקלה לה צפתה.

8.         התובעת טוענת כי פגיעתה הייתה מוחשית, כי נגרם לה כאב וסבל של ממש, אשר נמשך לאורך זמן, ולמעשה הכאב קיים במידה מסוימת עד היום. טענת התובעת היא כי גם אם אין לה נכות, היינו פגם מוגדר ופורמאלי בתפקוד, הרי בחייה נמשך הסבל כתוצאה מהתאונה. כאב זה בא לידי ביטוי, על פי עדותה, בכאבי גב בעיקר בעת עבודות בית ומאמצים בחנות בו היא עובדת, וכן חרדה מסוימת מנהיגה.  כאמור, הנתבעת אינה מאמינה בגרסה זו.

חיזוק לקיומה של פגיעה ממשית ומוחשית הנובעת מן התאונה הינם ממצאי בדיקת המיפוי שבוצעה לתובעת. העובדה שפנתה לביקורות גם לאחר קבלת תוצאותיו וכן פנתה לקבלת טיפולי פיזיותרפיה, מחזקים את טענתה כי, לפחות באותה עת, אכן סבלה.

לא ניתן לשלול את טענת התובעת לפיה סיבת הפסקת ביצוע הטיפולים נעוצה בסבל שהסבו לה טיפולים אלה, אם כי אין בתיעוד תימוכין לכך (אין רישום בדבר הבאת תלונות אלה לידיעת הגורמים המטפלים). אין מדובר בתופעה חריגה. אף העובדה כי בשלב מסוים חדלה מלהתלונן בפני רופאיה על כאבים, אינה מלמדת בהכרח כי אלו פסקו. גרסתה של התובעת כי פשוט למדה להשלים עם כאבים שאין להם מזור, אפשרית גם כן, ומשתלבת עם ניסיון החיים.

בשים לב לחיזוקים הנ"ל יש לקבל את עדותה כי הכאבים נמשכו למשך תקופה ארוכה ולמעשה הורגשו עד יום עדותה. אולם, בהעדר כל אינדיקציה חיצונית לטענה בדבר חרדת הנהיגה, אין לראות טענה זו כמוכחת.